האם ניתן לגבור על הרישום בטאבו ולהצהיר על בעלות חייב בנכס מקרקעין הרשום על שם צד שלישי מכח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, ?וכיצד משפיע "הסכם ממון" פנימי על זכויותיהם של נושים חיצוניים?
 

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, התקבלה תביעתה של חברת עורכי דין למתן סעד הצהרתי, לפיו דירה הרשומה על שם גרושתו של חייב, שייכת למעשה לחייב עצמו. בית המשפט קבע כי "הסכם נוסף" שנערך בין בני הזוג במטרה לבטל את העברת הדירה לחייב, אינו אלא "חוזה למראית עין" שנועד להבריח את הנכס מפני נושים, וכי בנסיבות אלו, גוברת האמת העובדתית על הרישום הפורמלי בלשכת רישום המקרקעין.

התובעת, חברת עורכי דין שייצגה את הנתבע בעבר, פתחה נגדו בהליכי הוצאה לפועל בשל חוב שכר טרחה חלוט. משלא אותרו נכסים על שם החייב, הגישה התובעת תביעה לקבלת סעד הצהרתי בטענה כי החייב עושה שימוש בשיטה של "הרחקת נכסים" משמו. בבסיס התביעה עמד הסכם ממון שאושר בבית המשפט לענייני משפחה בשנת  2016, ובו נקבע במפורש כי הדירה מושא המחלוקת תועבר לבעלותו הבלעדית של החייב.

הנתבעים טענו מנגד, כי בשנת 2019 חתמו על "הסכם נוסף" בכתב יד, המבטל את סעיפי העברת הדירה בשל קשיים כלכליים של החייב ואי עמידתו בתנאי התשלום לגרושתו. לשיטתם, הדירה נותרה בבעלות האישה כדין, והסכם הממון המקורי אינו רלוונטי עוד.

בית המשפט פסק כי בהתאם להלכת בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, ניתן להוכיח בעלות של חייב בנכס שאינו רשום על שמו באמצעות ראיות נסיבתיות המכונות "אותות מרמה". אותות אלו כוללים, בין היתר: קשרים קרובים בין המעביר לנעבר, איום בתביעות נגד החייב, שמירת החזקה בנכס בידי החייב, וחשאיות בעריכת המסמכים.

במקרה זה מצא בית המשפט כי קיימות עובדות רבות המבססות אותות מרמה המעידים על חוסר תום לב:

1. השתק שיפוטי: הנתבעים הצהירו בבית המשפט לענייני משפחה כי הסכם הממון (המעביר את הדירה לחייב) משקף את רצונם החופשי והבנתם. הם מנועים כעת מלטעון לגרסה עובדתית סותרת רק כדי לחמוק מנושים.

2. חזקת השקר: בית המשפט התרשם כי הנתבע הציג "גרסאות מותאמות" לפי הצורך, פעם טען לאיתנות כלכלית גבוהה (בהליכים אחרים) ופעם לחיסרון כיס (בהליך דנן). נפסק כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, חזקה שמשקר בכל עדותו (Falsus in ono, Falsus in Omnibus).

3. הסכם במחשכים: ה"הסכם הנוסף" משנת 2019 נערך ללא תאריך מדויק, בכתב יד, ללא מעורבות עורכי דין (חרף נגישותם של הנתבעים לייעוץ משפטי), ולא הוגש לאישור בית המשפט עד להגשת התביעה הנוכחית.

לפיכך קבע בית המשפט כי ה"הסכם הנוסף" הוא חוזה למראית עין לפי סעיף 13 לחוק החוזים. מטרתו היחידה הייתה לייצר מצג שווא בפני צדדים שלישיים (הנושים) כאילו הנכס אינו שייך לחייב. נפסק כי מערכת היחסים בין הנתבעים אינה רק "יחסים טובים" בין גרושים, אלא מערכת עסקית המשרתת את הברחת הנכסים של החייב.

לאור האמור לעיל, התביעה התקבלה וניתן פסק דין הצהרתי כי הדירה, הרשומה על שם הנתבעת 2, היא בבעלותו המלאה של הנתבע 1. בהתאם לכך, הורה בית המשפט על הטלת עיקול על הדירה לטובת התובעת.

בכדי להבטיח את מימוש פסק הדין, קבע בית המשפט מנגנון אכיפה לפיו ככל שהנתבעים לא יפעלו בתוך 60 יום לביצוע פסק הדין המקורי שהוגש לביצוע בתיק ההוצאה לפועל, ימונה ב"כ התובעת, ככונס נכסים על זכויות הנתבע בדירה. כונס הנכסים הוסמך לפעול למכירת הנכס באישור רשם ההוצאה לפועל לצורך סילוק החוב. בנוסף, חויבו הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 75,000 ₪.

פסק דין זה מהווה תמרור אזהרה לחייבים המנסים להבריח את רכושם לקרובי משפחה על ידי רישומים פיקטיביים, באשר קיימים כלים משפטיים יעילים לחשיפת האמת ומניעת ניצול לרעה של הליכי משפט.

(ת"א 39759-11-24 דרור ברוטפלד ושות', חברת עורכי דין נ' מיכאל גלעד ואח' ניתן ביום 16.2.2026 (פורסם בנבו)